מה אוכל אותך? על דאגה

מסופר על עץ מבוגר, רחב וגבוה בין מאות שנים. כל השנים האלה הוא עמד איתן - עבר סופות, גשמים, ברקים, רוחות עזות ורעידות אדמה, ובכל זאת נשאר במקומו. יום אחד הגיעה אליו חבורת טרמיטים קטנה, והחלה דרך חריץ זעיר לאכול אותו מבפנים. החריץ הקטן הלך וגדל, הטרמיטים התרבו, ולאט לאט נטלו מהעץ את כוחותיו, עד שיום אחד - בום, טרח - הוא נחתך לשתיים ונפל ארצה.

הטרמיטים האלה הם כמו הדאגות והלחצים הקטנים שלנו. הם לא נראים לנו מזיקים, אבל לאורך זמן הם הופכים לנגע שמכרסם. בחיינו אנחנו שורדים מלחמות ואתגרים, אבל דווקא הטיפות הזעירות של דאגת יתר ומחשבות מלחיצות הן אלה שעלולות להפיל אותנו.

הדאגות נובעות מהדמיון שלנו, לא מהמציאות.

דאגה מקושרת תמיד לחשש מהעתיד - מה יכול להיות, ואולי כך או אחרת. בקיצור, תזמורת של מחשבות שיוצרת סבל. יש דברים שאינם בשליטתנו, ואם כן הם בשליטתנו - אז אסוף את עצמך, נתח את המצב ועשה פעולה שתיטיב איתך. אל תיתן לדאגות לגדול בך.

נסו את זה

קודם שאלו את עצמכם: של מי העניין הזה בכלל? אם זו בעיה שלכם שמטרידה אתכם - בררו מה כן אפשר לעשות ופעלו. ואם הדאגה היא לאחרים - הציעו עזרה או תמיכה, ומעבר לזה, דאגה מתמשכת לא תעזור. ברוב הפעמים, בתהליך החקירה הפנימית, תגלו שהדאגה מוגזמת.

ותנו לגוף לפעול: הביאו תנועה, הליכה, מתיחה. אחד הדברים הבולטים בימינו הוא שאנשים נמצאים רוב הזמן במחשבות על המציאות, במקום בנוכחות במציאות עצמה.

ומה שלא בשליטתכם - תנו לו מקום. כשמשחררים את האחיזה בדאגה, מתוך השקט הזה כבר יצוץ פתרון או רעיון שלא ראיתם קודם.

תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאינני יכול לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים.